החלטה בתיק דנ"פ 5680/04 - פסקדין

           עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק הדין שניתן בע"פ 9147/01 בשן נ' מדינת ישראל.

2.        בית-המשפט העליון אישר הרשעה שהעותר הורשע בה בבית-המשפט המחוזי ועניינה ארבע עבירות של קבלת דבר במירמה שביצע בארה"ב. על העותר נגזרו חמש שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס בסך שלושה מיליון ש"ח. בית-המשפט המחוזי הוסיף והטיל על העותר לשלם לאוצר המדינה הוצאות משפט בסכום של מיליון ש"ח, אך בית-המשפט העליון לא נדרש לחיוב זה ולא דן בו. פסק הדין המרשיע ניתן ברוב-דעות של הנשיא ברק והשופטת פרוקצ'יה כנגד דעתה החולקת של השופטת (בדימ') דורנר, שסברה כי יש להרשיע את העותר בעבירות זיוף בלבד. עתירתו של העותר לדיון נוסף ממקדת עצמה בסוגיות מספר ולסוגיות אלו נידרש בהמשך דברינו להלן.

3.        טענתו הראשונה העיקרית של העותר היא זו, שבגוזרו עליו עונש שגזר פעל בית-המשפט בניגוד להוראת סעיף 14(ג) שלחוק העונשין, הקובעת כי בית-המשפט בישראל לא יטיל על נאשם שהורשע בביצוע עבירת חוץ עונש חמור מן העונש שניתן היה להטיל עליו לפי דיני המדינה בה נעברה העבירה. העותר מודה, אמנם, כי החוק בארה"ב מאפשר הטלת עונש כבד מן העונש שהוטל עליו בגין הרשעתו באותן ארבע עבירות מרמה שהורשע בהן, אלא שטוען הוא כי העונש המכסימלי הקבוע בחוק בארה"ב אינו אמת המידה הנכונה לענייננו. טעם הדבר הוא, לגירסתו, שלעת גזירת העונש מחויבים בתי-משפט בארה"ב להפעיל כללים מנחים - Guidelines - הקובעים קריטריונים מקריטריונים שונים שיש להביאם במניין - למשל, נסיבותיו האישיות של העבריין - ויישומם של כללים אלה על עניינו של העותר, ובנסיבות העבירות שעבר, מוליך למסקנה כי בית-משפט בארה"ב יכול היה להטיל עליו עונש מאסר בן חודשים ספורים לכל היותר. הנשיא ברק בחן טענות אלו והחליט לדחותן, לאחר שנמצא לו כי בית-משפט בארה"ב רשאי לסטות מאותם כללים, וכמסקנה נדרשת מכאן - העונש שעשוי היה להיות מוטל על העותר לפי הכללים אינו העונש המרבי שניתן היה להטיל עליו לפי הדין בארה"ב. ואלה היו דבריו של הנשיא בהקשר זה: 

       אשר לטענות המערער לעניין הפעלתן של ההנחיות הפדרליות בגזירת עונשו. סעיף 14(ג) לחוק העונשין, החל על עניינו של המערער מכוח סעיף 15(ב) לחוק זה, קובע כי:

"לא יוטל בשל העבירה עונש חמור מזה שניתן היה להטיל לפי דיני המדינה בה נעברה העבירה."

 המערער טוען כי העונש המכסימלי אליו מתייחס סעיף 14(ג) לחוק העונשין הוא העונש שניתן היה לגזור על פי השיקלול המתבצע במסגרת הנחיות הענישה הפדרליות ולא העונש הנקוב בקוד הפדרלי, המגיע ל 30 שנות מאסר. אין בידי לקבל טענה זו. שקול הדעת של בית המשפט לחרוג מהנחיות הענישה מצוי בהוראות הקוד הפדרלי 18 U.S.C 3553(b):

"Application of Guidelines in Imposing a Sentence.

 The court shall impose a sentence of the kind, and within the range [of the guidelines- A.B.],... unless the court finds that there exists an aggravating or mitigating circumstance of a kind, or to a degree, not adequately taken into consideration by the Sentencing Commission in formulating the guidelines that should result in a sentence different from that described."    

ובהתאם לקוד הפדראלי קובע סעיף 2 להקדמה להנחיות הענישה הפדרליות (USSG, Ch. 1, Pt. A, 18 U.S.C.A.):

"If, however, a particular case presents atypical features, the Act allows the court to depart from the guidelines and sentence outside the prescribed range."                                               

על רקע הוראות אלה אף נקבע, כי הסמכות לחרוג מסולם הענישה אינה בבחינת חריג זניח לכלל האוסר על סטייה מהסולם. על בית המשפט לשקול, בכל מקרה ומקרה, האם יש צורך לחרוג מהנחיות הענישה (ראו למשל: United States v. Harold C. Birchfield 709 F.Supp. 1064, 1067 (1989); United States v. Daniel Core 125 F.3d 74, 76 (1997)). כלומר, הנחיות הענישה הפדרליות אינן הוראות המחייבות קטגורית בגזירת עונשו של מורשע. לפיכך, אין הן בבחינת העונש המקסימלי שניתן היה להטיל על המערער לפי הדין האמריקאי. גזירת עונשו של המערער נתונה, אפוא, לשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי, בכפוף לסעיף 14(ג) לחוק העונשין. משכך הם פני הדברים, איני מוצא מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, אשר שקל ואיזן כיאות בין מכלול השיקולים הרלבנטיים לגזירת עונשו של המערער.

לא מן המותר להוסיף, כי אליבא דמדינה יישומם של אותם כללי ענישה מנחים על עניינו של העותר מוליך למסקנה כי אף בארה"ב היה נגזר עליו עונש של למעלה מעשר שנות מאסר בפועל, ולא אך חודשים ספורים, כטענתו. 

4.        לעותר טענות רבות כנגד פירוש זה שניתן לדין בארה"ב וכנגד החלטתו של בית-המשפט שלא לגזור את עונשו של העותר בהתאם לכללים אלה. לתמצות טענותיו של העותר נביא דברים בשם אומרם (סעיף 20 לעתירה):  

סבורים אנו, בכל הכבוד, כי פסיקתו של ביהמ"ש הנכבד בעניין זה, ראויה לדיון נוסף מפאת חשיבותה קשיותה וחידושה , בשל כל אחד ואחד מן הטעמים שיפורטו להלן. ראשית , פסיקתו של ביהמ"ש ניתנה, בכל הכבוד, בחוסר סמכות. שנית , גם אם קיימת לבימ"ש אמריקאי סמכות סטיה מלוח העונשים ב- Guidelines (והחוק מגביל ומצמצם ביותר סמכות כאמור), הרי בענייננו אין כל נסיבות, אף לא טענה לנסיבות, אשר הינן תנאי מוקדם להתהוות סמכות לבימ"ש אמריקאי, לסטות לחומרה ובודאי לא לסטיה מחודשיים מאסר ל- 6 שנים מאסר ולכן העונש "שניתן היה להטיל" על המבקש, לא יכל לסטות לחומרה מה- Guidelines. שלישית , הנחתו של ביהמ"ש הנכבד, עליה מושתתת פסיקתו, לפיה הסמכות לחרוג אינה "חריג זניח", אינה תואמת את המצב המשפטי. רק ב- 0.6% מהמשפטים, סטה ביהמ"ש האמריקאי לחומרה ואף זאת ברמה סבירה ופרופורציונאלית לעונש. אין כל אפשרות לסטיה מחודשיים ל- 6 שנים! רביעית, המבקש הורשע בקבלה במרמה בארה"ב של הלוואות מבנקים אמריקאיים . המבקש טוען שבימ"ש אמריקאי , בגין המעשים שנעשו בארה"ב , בהתייחס למלווים אמריקאיים , היה משית עליו, לו הורשע שם, עונש של 8-2 חודשי מאסר (וע"פ הטבלא העדכנית לנובמבר 2003 רק 6-0 חודשי מאסר). ביהמ"ש הישראלי מטיל עונש של 6 שנות מאסר וגורס כי אין רלוונטיות לעונש ע"פ ה- Guidelines. סעיף 14(ג) לחוק, אשר שורשיו בעיקרון החוקיות, נועד למנוע מצב בו יוטל על אזרח ישראלי, שביצע עבירה בחו"ל, עונש חמור ממה שהיה מוטל עליו במדינה שבה נעברה העבירה. בכל הכבוד גישתו של ביהמ"ש הנכבד, אינה מגשימה את תכלית החוק ומטילה על המבקש תוצאות הרות אסון , במקום בו החוק כיוון למנוע מצב כאמור. [כל ההדגשות במקור - מ' ח'].

5.        לא אוכל להיעתר לעתירה. כהוראת סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, תנאי לקיומו של דיון נוסף הוא כי בית-המשפט העליון פסק הלכה; ולא אך הלכה אלא הלכה מיוחדת וחריגה, הלכה הסותרת הלכה קודמת של בית-המשפט או הלכה אשר מפאת קושיה, חשיבותה או חידושה ראוי לדון בה בדיון נוסף. "הלכה" לעניין זה - הלכה בדין הישראלי היא, ועיון בפסק הדין יגלה לנו כי לא נפסקה בו הלכה מעין-זו. דבריו של הנשיא הסבו עצמם על הדין בארה"ב  - על פירושו של הדין שם - ולא על הדין שבישראל; ופירוש שכזה - פירושו של דין זר - אינו "הלכה" בישראל וממילא אינו "הלכה" שניתן לקיים בה דיון נוסף. טעמיו של העותר, וכמותן חוות הדעת שצירף לעתירתו, כל אלה עניינם הוא, בעיקרם, בפירושו של הדין בארה"ב, ולא מצאתי בהם מה הלכה בישראל פסק בית-המשפט העליון. לא אכחד כי  לפירוש שנתן בית-המשפט בישראל לדין השורר בארה"ב יש השלכות על עניינו של העותר - אפשר על עניינם של אחרים אף-הם - ואולם השלכות אלו השלכות אופרטיביות הן בעיקרן ואין מקומן בדיון הנוסף העוסק בעיקרו בהלכה משפטית שנפסקה. השוו: ד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל, פ"ד לו(3), 99, 102.

6.        למעלה מן הצורך אוסיף ואומר, כי גם לגופם של דברים אתקשה לקבל את טענות המבקש באשר לפירושו הנכון של סעיף 14(ג) לחוק העונשין. הוראת חוק זו, הן על-פי לשונה - המילים "ניתן להטיל" - הן על-פי הגיונה, עניינה בעונשים שבית-משפט מוסמך להטיל על-פי חוק ולא ביישומם של עונשים אלה בפועל. נושא היישום שמור לשיקול דעתו של בית-המשפט הגוזר את העונש - כך בישראל וכך בארה"ב - ונתקשה מאוד לעשות שימוש ביישום הלכה למעשה כאמת מידה ראויה. ממילא לא נראה עצמנו כבולים בדרכי היישום של הדין. אמת נכון הדבר: הדין בארה"ב מגביל את שיקול דעתו של בית-המשפט בחלקו, ואולם משנמצא לנו כי הגבלה זו הגבלה חלקית היא בלבד, נתקשה לקבל כי אותם כללים מנחים-מגבילים חלים אף לעניינו של המשפט בישראל. יחד-עם-זאת, אין אנו נדרשים להכריע בשאלה זו שלא נדונה בבית-המשפט העליון וממילא לא הוכרע בה.

7.        העותר מעלה בעתירתו שלוש סוגיות נוספות המצדיקות, לטעמו, קיומו של דיון נוסף: חיובו בהוצאות; הקנס שהושת עליו; והחלטתו של בית-המשפט המחוזי שלא לאפשר לעדת מדינה לתקן את עדותה. עיון בפסק דינו של בית-המשפט העליון מעלה כי סוגיות אלה כלל לא נדונו לגופן, ואף העותר מלין בעיקר על כי בית המשפט "התעלם" מטענותיו, "לא דן" בהן "ולא התייחס" אליהן וממילא "לא הכריע" בהן. די בכך כדי לסתום את הגולל על טיעוני העותר. פסקנו כבר כי אימוץ קביעותיו של בית-המשפט המחוזי בידי בית-המשפט העליון אינו מהווה, כשלעצמו, הלכה משפטית שניתן וראוי לדון בה בדיון נוסף, וכי הלכה משפטית לעניינו של דיון נוסף "חייבת [שתגלה] עצמה על-פני פסק-הדין. וגילוי-פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית-המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות" (דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן (לא פורסם); דנ"א 7829/02 אדיב נ' קצין התגמולים (לא פורסם)). משידענו כל אלה לא נותר לנו אלא לדחות את טענותיו של העותר בשלוש הסוגיות הנוספות.

8.        העתירה לדיון נוסף נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין.

היום, כ"ח בסיוון תשס"ד (17.6.04).